כדי להבין טוב יותר, מאיפה מתחיל לו הרעיון להרים הפקת נונסנס כמו "נס ציונה – המחזמר" כדאי להכיר במעט את עמותת "קבוצת עבודה", שנוסדה לפני כעשור מתוך רצון לקדם יצירת תיאטרון מקורית ועצמאית. כחלק מאותה אג'נדה של קבוצת עבודה, שמעלה את ההפקה החדשה בתיאטרון תמונע בתל אביב, בוחן המנהל האמנותי שלה, יגאל זקס, "את הזיקה בין מציאות, אמונה, אמת, ודמיון, תוך פיתוח מחזאות ישראלית חדשה ועכשווית, שעוסקת בפנטזיה של המציאות הישראלית". התוצאה של האתגר הבימתי הזה מאד משעשעת, ואתה יוצא בסיומה בתחושה כיפית ואופטימית.
בדומה ל-ורדית, גיבורת המחזה, גם אני עברתי לנס ציונה. היא מיהוד, אני מתל אביב. היא בשנות השמונים, אני כעת בשנות האלפים. ורדית רוצה להתחיל שם חיים חדשים, דווקא שם אך כמו בכל מחזה טוב, הרצון הזה שלה יפגוש לא מעט מעצורים, היא תנהל שיח דרמטי, תעבור תהליך ותשתנה אך קתרזיס גדול לא מצפה לכם, אולי קצת חמלה.
מאחורי הקומדיה המוזיקלית החדשה הזו ניצבת בגאווה היוצרת והבימאית יעל טל, שיחד עם המוזיקה המקורית של נעמה רדלר מצליחה להעביר את הצופה במכונת זמן לתוך האייטיז, עשור שרבים נהנים להתגעגע אליו כל כך, "כשהרוקנרול היה אמיתי וחותלות היו באופנה". הבחירה בנס ציונה של שנות השמונים כאב טיפוס של פרבר או עיירה ישנונית וחסרת ייחוד היא מקרית למדי, רק בגלל שהשם נס-ציונה מצא חן בעיני טל. "יש דברים שיכולים לקרות רק בנס ציונה" מציינת כרזת המחזמר ברמיזה לאותם עיירות שינה, שהפנטזיה המשותפת לרוב תושבי העיירה הוא האוטובוס שיוצא לעיר הגדולה. מיקום וסיטואציות נפלאות לבחון, בפילוסופיה לייט, את משמעות החיים.
תוסיפו לכתיבה השנונה של טל גם אנסמבל שופע כישרון: אורי עטיה ("צומת מילר", "למה מי מת", "כיפת ברזל"), מעין ויסברג, השחקנית יעל טל ("בצפר", "מגן דוד דרום", וכיאה להפקה מופרכת שכזו, שם הבמאית ושם אחת השחקניות הוא אותו שם), אסף פריינטא ("שב"ס") עומר עציון ("הטבח", "צומת מילר", "האחיין שלי בנץ") לצד מוזיקה חיה של רדלר והתוצאה סוחפת כמו ורדית (יעל טל), גם שאר הדמויות במחזמר הזויות למדי, עם לבוש מגוחך ותואם לעשור הצבעוני. ינון (אורי עטייה) שמבלה את חייו בתחנה האוטובוס רק "בכדי לקבל פרספקטיבה", אבל אף פעם לא ממש עולה לאוטובוס. לחברו הקרוב מלכיאל (עומר עציון) יש להקה בשם 'תעבורע' עם ארסנל של שירים נוקבים בענייני תמרורים ותעבורה (חפשו את הלהיטים שלו 'אל תיסע בדרך נמיר' או 'מה אתה עוקף אותי') ועוד רגע הוא הולך לכבוש איתם את יהוד. ורדית מחפשת אהבת אמת ומערערת את שגרת חייו של ינון ומכאן הסיטואציות הביזאריות רק הולכות ומתעצמות.
לעיתים זה מצחיק, לעיתים זה אפילו מביך. אולי דווקא העובדה שאני תושב נס ציונה ומכיר אותה רק בעידן הנוכחי, מביאה אותי לנוע לעיתים בחוסר נוחות – אם זה מדמותו הביזארית של ראש העיר והעוזרת האישית שלו ועדיין לא פגשתי כאן דמויות מביכות כמו נהג האוטובוס המקומי ואחיו התאום. אבל כחלק מאותה מוסכמה תיאטרונית, שביני לבין השחקנים, קבלתי זאת בחיוך גדול. וזו כמעט התמצית של המחזמר הזה. לא תובנות חדשות או אמירות גדולות, אלא הרבה פאן קליל ומשחרר.
קרדיט צילום: אורי רובינשטיין
ההצגות הקרובות: 17.5 וב 18.5, תמונע
